<h1>אגרת הרמ"ה לחכמי לוניל</h1>
<h2>דף עא.</h2>
ולענין מגדף קאמר (רמב"ם ה' ע"ז פ"ב ה"ז) אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אלף דלת נון יוד ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקים. והא ודאי טעותא הוא. אשתמטיה מתני' דתנן בפ' שבועות העדות (שבועות ל"ה ע"א) באלף דלית ביוד הא וכו' הרי אלו חייבים ותאני עלה המקלל בכלן חייב דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין. וכי תימא התם כגון דאמר אלף דלית ולא אמר נון יוד, (ו)לא סלקא דעתא דהיכא אשכחן דליהוו אלף דלית לחודייהו שם או כנוי דליחייב עלייהו. ובהדיא גרסינן בהאי פרקא (שם ל"ה ע"ב) ת"ר כתב אלף למד מא-להים יוד (דלת) [הא] מי"י הרי זה אינו נמחק, שין דלת משדי צדי בית מצבאות הרי זה נמחק. מאי שנא אלף למד משין דלת לאו משום דאלף למד אשכחן דהוי שם באנפי נפשיה ואילו שין דלת לא אשכחן דהוי שם באנפיה נפשיה, אלף דלת נמי הא לא אשכחן דהוי שם באפי נפשיה. ולא מצינן למימר דההיא מתניתא רבנן היא ולא רבי מאיר דקתני בסופא דמתניתין המקלל עצמו וחברו בכולן עובר בלא תעשה, ואי אמרת דבאלף דלת לחודייהו קאי אמאי עובר בלא תעשה לרבנן הא אוקימתה להא ברייתא דמשמע דאלף דלית לחודייהו נמחק אליבא דרבנן. אלא ודאי שמעת מינה כדברירנא. וסוגין בכוליה תלמודא היכא דבעינן למימר אלף דלית נון יוד לא מייתינן מיניה אלא אלף דלית בלחוד משום דטריחא ליה לאיתויי כוליה. כי ההיא דאמרינן בסוף גמרא דאלו עוברין בפסח (נ' ע"א) נכתב אני ביוד הא ונקרא אני באלף דלת. ולא קא אמרינן ביוד הא ואו הא ולא באלף דלית נון יוד (הא) [אלא נקרא] אני באלף דלית. ודקאמר נמי ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקים, שגגה היא. דהא מתניתין דהכא בשם שמברך בו קאי מדקתני המקלל בכלם ולא קתני המקלל את כלם. ותו דכי היכי דבעינן גבי שם המתברך שם המיוחד הכי נמי בעינן גבי שם שמברך בו שם המיוחד. מדקתני בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ו ע"א) יכה יוסי את יוסי, ומדיוסי בתרא דוקא יוסי קמא נמי דוקא כדאמרינן בגמרא דהתם (ס' ע"א) אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות ומתמהינן פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן, דשמעת מינה דהני יוסי דקתני במתניתין דוקא קתני. וכי תימא מכדי כי נפקא לן (שם נ"ו ע"א) עד שיברך בשם משם דכתיב בסופיה דקרא נפקא לן דכתיב בנקבו שם והתם שם סתמא כתיב, לא סלקא דעתך דמכדי מנא ליה לר' מנחם בר' יוסי דהמקלל אביו ואמו בכנוי פטור לאו מהאי קרא ושמעת מינה דהאי שם דכתיב בסופיה דקרא שם המיוחד הוא. תדע דהא תנן התם בשבועות (ל"ה ע"א) המקלל אביו ואמו חייב בכלם דברי ר"מ וחכמים פוטרים ואמרינן בגמרא (ל"ו ע"א) מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי הוא דיליף לה מבנקבו שם אלמא [בשם] המיוחד קאי.
<h2>דף עח.</h2>
ודקאמר נמי לענין הבא על אחת מחייבי לאוין בלא קדושין שאינו לוקה ואקשו ליה רבנן מקושיין דאלו נערות, ודאי קושיא מעלייתא היא ולית נגר ובר נגר דיפרקינה. וההיא תשובה דידיה לא הוה חזיא לבר בי רב דחד יומא. חדא דקאמר דאיכא למימר דר' יצחק סבירא ליה שכל הבועל אחת מחייבי לאוין בהתראה לוקה ואע"ג דלא קידש כאביי דלית הלכתא כותיה. והא מילתא תמיהא טובא דהא לא שמעינן ליה לר' יצחק דאיירי בהא מילתא כלל וא"כ היכי תלינן ביה מילתא דלא שמעינן לה לדידיה ולא לדזוד מיניה אליבא דידיה דליבעי קדש ובעל, והיכי תלינן ליה בר' יצחק כי היכי דתקשי ליה השתא היכא דאיכא לאוקומי תנא אסברא אחרינא דלא שמעינן ליה בהדיא דסבירא ליה כותיה מוקמינן כי היכי דלא תקשי לן ואנן ניקום ונוקי מימריה דרבי יצחק במילתא דלא שמעינן ליה כי היכי דתקשי לן.
ותו דקאמר דאיכא למימר דר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות שבאחותו בבוגרת ולא בנערה כך ר' יצחק אפשר דהכי סבירא ליה בממזרת, ודמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתא אם כן (אפילו) היכי קשיא ליה לר' יצחק ממזרת. אלא על כרחך מדקשיא ליה ממזרת בנערה הוא דמוקים לה.
ודקא מייתי ראיה מפרק עשרה יוחסין, מהיכא דסבר לאיסתעויי מהתם הויא תיובתיה. דקאמר ואביי ורבא בכולהו חייבי לאווין פליגי. והא מילתא ליתא. דהא עיקר פלוגתא דאביי ורבא באלמנה לכהן גדול היא ולאו לענין הבועל בלא קידושין פליגי אלא לענין המקדש ולא בעל כדקאמר רבא בהדיא בעל לוקה לא בעל אינו לוקה ובדוקיא דקרא פליגי כדמפרש בגמרא ולאו בכולהו חייבי לאוין כדקאמר האי צורבא מרבנן אבל בבועל בלא קדושין תרויהו סבירא להו דלקי כדמפרש ואזיל ומודה רבא וכו' והאי דקא אמרינן ומודה אביי במחזיר גרושתו וכו' ושניהם מודים וכו' לא למימר דפליגי בשאר חייבי לאוין אלא כיון דעיקר פלוגתיהו באלמנה לכהן גדול הוא ומשום דכתיבי בה תרי לישני לשון קדושין ולשון בעילה ופליגו בה אביי ורבא אביי מחייב ליה אכל חד מינייהו באנפי נפשיה ורבא משוי בעילה עיקר איצטריך לאיתויי נמי המחזיר גרושתו דכתיבי בה נמי תרי לישני לשון קדושין ולשון בעילה, לשון קדושין דכתיב לשוב לקחתה לשון בעילה דכתיב להיות לו לאשה, והיינו דאמרינן ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל שאינו לוקה. כלומר אע"ג דלגבי אלמנה לכהן גדול לא משוי אביי לשון בעילה עיקר הכא במחזיר גרושתו מודה. והדר קא אמרינן ומודה רבא באלמנה לכהן גדול שאם בעל ולא קדש שלוקה ולאו משום דסבירא ליה לרבא בשאר חייבי לאוין שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה אלא משום דאביי חייב אקדושין באנפי נפשייהו ואבעילה באנפי נפשה ורבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה דאלמא פליג עליה היכא דקדש ולא בעל למימרא דלא לקי וס"ד אמינא דכי היכי דלא מחייב רבא אקידושין בלא בעילה הכי נמי לא מחייב אבעילה בלא קדושין והא דאמר בעל לוקה בעל אחר קדושין קאמר ושניהם מודים וכו' כלומר אע"ג דלגבי אלמנה לכהן גדול דכתיבא קיחה ובעילה תרוייהו סבירא להו שאם בעל ולא קדש לוקה לגבי מחזיר גרושתו שניהם מודים שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה דכתיב לשוב לקחתה להיות לו לאשה הכתוב תלאן זו בזו. והרי איתברר לך דלא איירו אביי ורבא אלא היכא דכתיבא קיחה ובעילה אבל היכא דכתיבא בעילה בלא קיחה כמו ממזרת ונתינה ושאר הנך חייבי לאוין דכתיבי בהו לשון בעילה בלחוד דכולי עלמא לא בעי קדושין. ומאי דקאמר שלא תחלוק בחייבי לאוין על כרחיך חילקן הכתוב.
